הספר בוחן את הרעיון שבני אדם נולדו לרוץ למרחקים ארוכים, ומציע כי נעלי ריצה מודרניות, עם ריפודן ותמיכתן המוגזמת, עלולות למעשה להפריע למנגנוני הריצה הטבעיים של הגוף ולתרום לפציעות. הוא מעודד חזרה לריצה יחפה או בנעליים מינימליסטיות, המאפשרות לכף הרגל לתפקד באופן טבעי.

במרכז הסיפור עומד שבט הטאראהומארה (או ראראמורי) החי בערוצי נחושת מבודדים במקסיקו. בני השבט ידועים ביכולתם לרוץ מאות קילומטרים ללא פציעות, לעיתים קרובות בסנדלים פשוטים (הואראצ'ס) או יחפים, כחלק בלתי נפרד מחייהם ותרבותם. אורח חייהם, תזונתם וגישתם לריצה משמשים כהוכחה חיה לפוטנציאל הריצה הטבעי של האדם.

מעבר להיבטים הפיזיים, הספר מתעמק בהיבטים המנטליים והרוחניים של הריצה. הוא מציג את הריצה לא רק כפעילות ספורטיבית, אלא כדרך חיים, מקור לשמחה, חופש, קהילתיות וחיבור עמוק לטבע ולעצמי. הספר חוקר את המוטיבציה הפנימית של רצים אולטרה-מרתון ואת האושר הנמצא במאמץ הפיזי.